איתי נדב

"...בלילה בהה בדמות הלא – דיגיטלית שישנה לידו,
אורו של המסך מלטף ברכות את קווי דמותה העדינים.
הוא חשב שהרגשות שלו זקוקים לדפרגמנטציה אחרי כל המעברים והתנודות שעברו עליו בחודשים ובשנים האחרונות..."

לטקסט המלא:

השאריות שלי מתערבבות עם שאריות היום.
אני נים ולא נים מבפנים
ורואים לי את זה על הפנים.
עיגולים סביב העיניים,
זיפים של כמה ימים מרעישים,
ימים של התחלה ונדמה שכולם מפוקסים.
ורק אני חי ביום אחד ארוך שלא נגמר,
גם החלומות שלי לא ממש חלימים,
הם פשוט מונחים על הרצפה של תחנת הדלק
ואיפה העוגה?

עוד יום של שאיפת דבק מגע שפותח את הראש ואת הלב, הגיע
.לקיצו
;יושבים על גג העולם, מפריחים טבעות עשן שסוגדות לפיטריה
.מחפשים את השקט
,ערב ערב
.יום אחר יום

"הזחל בסוף שלב התפתחותו הופך לגולם. אצל חלק מהחרקים הגולם עוטה מעטה קשיח בתוכו עובר הזחל שינוי לחרק בוגר...
בפולקלור היהודי, גולם הוא גוש של חומר בדמות אדם שמקובלים ויודעי תורת הנסתר הפיחו בו רוח חיים על ידי שם קודש. האגדה מספרת כי את הגולם היו יוצרים בשעה קשה לעם ישראל..."
לקטע המלא:

זה שאני פרנואיד לא אומר שלא עוקבים אחרי

היום שוב היה זה יום הנֶשֶל.
לפנות בוקר כבר קדחתי מחום, למרות שכבות של פוך ושָל שבא מהודו.
הכליות שלי מאחורה כואבות,
רקותיי לא מפסיקות להלום,
צביטה בשק האשכים.

אני לא באמת פוחד.

אני עוצם את עיניי כבר דקות ארוכות כי הדקירות לא עוזבות אותי,
אני רואה הרבה יותר ברור עכשיו, עד כמה קלישאתי שזה נשמע.

אני מרגיש מים בריאות שלי ורוצה לעדכן את זה בטוויטר אבל מפחד
שיגיעו עם זה לאחי שלא ידע מה לעשות.
לפחות עור הרגליים שלי רך.