היום שוב היה זה יום הנֶשֶל.
לפנות בוקר כבר קדחתי מחום, למרות שכבות של פוך ושָל שבא מהודו.
הכליות שלי מאחורה כואבות,
רקותיי לא מפסיקות להלום,
צביטה בשק האשכים.
אני לא באמת פוחד.
אני עוצם את עיניי כבר דקות ארוכות כי הדקירות לא עוזבות אותי,
אני רואה הרבה יותר ברור עכשיו, עד כמה קלישאתי שזה נשמע.
אני מרגיש מים בריאות שלי ורוצה לעדכן את זה בטוויטר אבל מפחד
שיגיעו עם זה לאחי שלא ידע מה לעשות.
לפחות עור הרגליים שלי רך.